אני בוחרת להרגיש רע, כי זאת בעיית המחמד שלי. המקום המוגן והבטוח שלי. איפה אני עוד כ"כ מצליחה במלבד להרגיש רע? אני עילוי ברמה עולמית.

הפרידה מחויאר הייתה צפויה, ניווטתי אליה ועדיין מפתיעה וכואבת.

אני ממש בסדר ולא עצובה וכבר התרגלתי להיות לבד, אז אמנם אני באמת רוצה להיות איתו. בנתיים, אני ממש רוצה לפגוש אותו עוד כמה חודשים ולחזור לצאת ביחד, אבל עכשיו? אני לא רוצה להיות איתו. אז למה אני מרגישה רע? או למה אני בכח רוצה להרגיש רע, כמו גיבורה רומנטית ודרמטית, כי זה כ"כ קל ובטוח. זה כמעט מפחיד להרגיש טוב.

אני נזכרת לאחרונה במסיבה שהם ערכו, שיצאתי החוצה ורחמתי על עצמי והרגשתי מרוחקת מחויאר ולא רוצה להיות איתו. סתם בחרתי להרגיש רע. הסתגרתי בתוך התחושה במקום לנסות לצאת ממנה.
או ברומניה, ששכבתי על המזרון, רחמתי על עצמי, על הכסף, על הבחירה לצאת לטיול. במקום להנות ולפעול ולקחת אחריות.
אני תמיד כ"כ מסכנה.

בולשיט. זה פשוט קל ומרחיק אותי מדברים אחרים, מניסיון שיהיה אחרת. מפחדת להכשל, אז מרגישה רע.